הערעור עסק בשאלת מיסוי אופציות שהמערער קיבל במסגרת כהונתו כדירקטור. המערער, פרופ' גד קרן, הינו רופא מומחה מוערך ובעל שם בתחום הקרדיולוגיה. החל משנת 1991 כיהן פרופ' קרן כדירקטור בחברת תרו תעשיה רוקחית בע"מ, ובמסגרת זו הוא קיבל מהחברה אופציות. בדו"ח המס שהגיש, דיווח פרופ' קרן על אירוע מימוש האופציות כעל רווח הון. פקיד השומה, מצדו, סבר כי מכיוון שהאופציות הוקצו לפרופ' קרן בתמורה למתן שירותי דירקטור מקצועיים, אותם העניק לחברת תרו מכוח היותו רופא מומחה בתחומו, הרי שהמערער נכנס לגדרו של סעיף 3(ט)(1)(ב) לפקודת מס הכנסה, הפורש את תחולתו על " זכות.. שקיבל אדם ממי שהוא מספק לו שירותים" וכי בהתאם לכך, יש למסות את הכנסתו של המערער מהמרת האופציות במועד המימוש כאירוע מס שמקורו בסעיף 2(1) לפקודה, כלומר מיסוי כהכנסה כמשלח-יד. ובשל כך לחייבו במס פירותי מלא על הכנסתו זו. פקיד השומה הוציא לפרופ' קרן שומה, עליה הוגש הערעור.

השאלה המשפטית שהתעוררה בערעור, הייתה האם סעיף 3(ט)(1) לפקודת הכנסה, אכן חל על אירוע מימוש האופציות בידי פרופ' קרן, באופן שההכנסות ממימוש האופציות ימוסו במועד המימוש כהכנסה פירותית, או שמא הסעיף אינו חל, ולפיכך תמוסה ההכנסה כרווח הון (כאשר החיוב הפירותי חל במועד קבלת האופציות).

פרופ' קרן, אשר יוצג בידי עוה"ד ליאור פיק ושירי וייס, טען כי איננו "עובד" של תרו וגם אין לו "עסק" של מתן שירותי ניהול ואין זה "משלח ידו", ולכן הכנסתו מ"שכר דירקטורים" אינה מהווה "הכנסת עבודה", כמשמעות מונח זה בסעיף 2(2) לפקודה, או הכנסה מ"עסק" או "משלח יד", כמשמעות מונחים אלו בסעיף 2(1) לפקודה, כי אם "הכנסה אחרת", כמשמעות מונח זה בסעיף 2(10) לפקודה. פרופ' קרן טען כי 3(ט)(1) לפקודה הינו סעיף כימות והבהרה שאינו חל על האופציות שקיבל, יש לחייב את המערער במס במועד קבלת האופציות כהכנסה פירותית לפי סעיף 2(10) לפקודה ובמועד המכירה של המניות/האופציות (ולחילופין במעוד המימוש) כרווח הון. עוד הוסיף כי מאחר שבמועד קבלת האופציות תוספת המימוש הייתה בסכום הזהה למחיר המניה בבורסה, בעצם לא נוצרה לו כל הכנסה, ולמעשה החזיק בנכס שמכירתו נתונה לחיוב במס רווח הון, בדומה לכל משקיע שרכש את האופציות במהלך המסחר בבורסה.

המשיב בערעור – פקיד השומה, טען מנגד כי יש לראות במערער משום "דירקטור מקצועי", שהעניק לתרו שירותי דירקטור מכוח היותו רופא מומחה בתחומו. וכן, כי גם אם ההכנסות שקיבל פרופ' קרן מתוקף היותו דירקטור בתרו אכן נופלות בגדר סעיף 2(10) לפקודה ("הכנסות אחרות"), הרי שיש להרחיב את תחולתו של סעיף 3(ט)(1) ולהחילו גם על המקרה הנדון, וזאת משום שבהתאם להוראות הסעיף, יש להחיל את הסעיף על כל מי שקיבל זכות בגין מתן שירותים, גם אם מדובר בשירותים שאינם עולים כדי עסק או משלח יד (הגם שפקודת מס הכנסה שותקת בענין). עוד טען המשיב, כי מאחר שסעיף 3(ט)(1) הינו סעיף הבהרה וכימות, הרי שיש להרחיב את תחולתו על מצבים שבהם לא ניתן לכמת את שווי האופציות במועד הענקתן, וזאת גם אם הן הוענקו מכוח סעיף 2(10) לפקודה ולא מכוח סעיף 2(1) לפקודה, שעניינו השתכרות מעסק או משלח-יד.

השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן, בחנה האם ההכנסה שקיבל המערער ממימוש האופציות, אכן נופלת להכנסה "ממשלח יד" או הכנסה מעסק, ונופלת לגדרי סעיף 3(ט)(1) לפקודה. לפי הניתוח שערכה כב' השופטת אגמון, על מנת שהכנסה כאמור תחויב במס אין די בכך שהייתה התעשרות של הנישום, אלא נדרש כי היא תנבע מ"מקור" המוגדר בפקודה. לפיכך, בחנה האם ההכנסה ניתנת לסיווג כהכנסה "פירותית" או "הונית". על רקע מבחני הפסיקה, סברה כי אין לראות בתור תפקידו של פרופ' קרן כדירקטור כ"עסק" או משום "משלח-יד". עוד קבעה השופטת אגמון, כי היות והכנסתו העיקרית של פרופ' קרן נובעת מעיסוקיו כרופא קליני פעיל, והינו מקדיש את מלוא מרצו זמנו ופועלו בתחום הקרדיולוגיה, לא ניתן לראות בפעילותו כדירקטור בתרו כחלק מעיסוקו הרגיל כרופא. השופטת אגמון פסקה כי פרופ' קרן לא הפעיל את כישוריו המיוחדים מתחום הרפואה במסגרת תפקידו כדירקטור בתרו ותפקידו התמצה בפן הניהולי בלבד. לפיכך, הכנסתו ממימוש האופציות כאמור, הינה "הכנסה אחרת", וסעיף 3(ט)(1) אינו חל בענינו.

השופטת אגמון אף לא חסכה שבטה מהתנהלות פקיד השומה בהליך, כאשר הסתבר שהמפקח מטעם המשיבה לא ערך פרוטוקולים בדיוני השומה בעניינו של פרופ' קרן, וחמור מכך, הסתבר כי המפקח כלל אינו נוהג לערוך פרוטוקולים במהלך דיוני שומה הנערכים לפניו.

השופטת תהתה הכיצד יתכן שהמדינה מבקשת מבית המשפט לקבל את טענותיו של המפקח, על דברים שנאמרו בעל פה שנים קודם לעדותו, כאשר המפקח נוהג לערוך מאות דיונים מסוג זה. השופטת אגמון הוסיפה כי בהתאם לרוחה של דוקטרינת הפסילה הפסיקתית הידועה, נראה להסתייג מקבלת דבריו של פקיד השומה כראייה, מכיוון שלא טרח לערוך פרוטוקול ולתעד את טענותיו בזמן אמת. השופטת אגמון סיימה את פסק הדין בקריאה, לפיה יש לקבוע חובה, ולו בנוהל פנימי, לרשום פרוטוקול בדיוני שומה ולו של עיקרי הדברים.

לאור כל האמור הערעור התקבל ופקיד השומה חויב בהוצאות בסך 50,000 ₪