בשנת 1998 הממשלה הכירה במסלול של פרויקטים מסוג פינוי בינוי אשר במסגרתם נהרסים מבנים קיימים לצורך הקמת בנייה חדשה. לרוב, בעלי הדירות בפרויקט מסוג זה מקבלים בתמורה דירה בבניין החדש או תשלום כספי שווה ערך. היזם מצידו זוכה לקבל זכויות בנייה אשר עולות בהיקפן על הבנייה הקיימת.
בפרויקטים מסוג פינוי בינוי ישנם בעלי דירות אשר אינם משתפים פעולה ועל כן חוק פינוי ובינוי מקים עילה להגשת תביעות כספיות כנגד הדיירים הסרבנים בהתאם לתנאים הקבועים בחוק-סעיף 2(א) לחוק פינוי ובינוי.

לצד זאת, קיימת רשימת נסיבות בחוק (סעיף 2(ב) לחוק פינוי ובינוי) שבהתקיימן בעל דירה לא ייחשב כסרבן ולכן לא יהיה אחראי בנזיקין: העסקה אינה כדאית כלכלית, לא הוצעו לבעל הדירה המסרב מגורים חלופיים לתקופת הקמת הבניין החדש, לא הוצעו לבעל הדירה המסרב בטוחות הולמות לביצוע העסקה, נסיבות אישיות מיוחדות של בעל הדירה, בעל הדירה או בן משפחתו אשר מתגורר איתו הינו אדם עם מוגבלות והדירה החלופית אינה כוללת התאמות שהיו בדירה ו/או העסקה איננה כוללת תמורה בשל שוויון ההתאמות שהיו בדירה הקודמת.
במקרה הנדון, דובר על בעלי דירות בשני בניינים אשר חתמו על הסכם פינוי-בינוי עם יזם כאשר במסגרת העסקה הדיירים יקבלו: דירה חדשה (גדולה לפחות בחדר נוסף מהדירה הקיימת), ממ"ד, מרפסת, מעלית ומקום חניה. על אף כל אלו, סירב דייר לחתום על הסכם זה.
התובעים טענו כי הדייר הסרבן מנסה לסחוט את היזם ולנצל את היותו אחרון לחתום על ההסכם, הדייר גורם לנזקים עצומים ועלול לגרום לסיכול הפרויקט כולו. התובעים הציגו חו"ד שמאי מקרקעין, לפיה הרווח שיביא השיפוץ לכל בעל דירה עומד על 900 אלף ₪.

חלק מטענות הנתבע היו: כי אמו, המתגוררת בדירה, הינה אישה קשישה וחולה ולכן היא צריכה להיות מפונה מדירתה ישירות לדירה חדשה, הפרויקט אינו כדאי כלכלי, לתובעים לא נגרם נזק מאחר והפרויקט טרם יצא לדרך, התובעים לא מהווים "רוב מיוחס".

טענת הנתבע לגבי כדאיות העסקה: השופט קבע כי התובעים הגישו חו"ד מומחים המראה כי יהיה רווח ממוצע לכל בעל דירה בסך 900,000 ₪ והנתבע נמנע מלהגיש חו"ד סותרת מטעמו ועל כן התובעים עמדו בנטל ההוכחה כי העסקה כדאית מבחינה כלכלית.

טענת הנתבע כי לא ייגרם נזק מאחר שהפרויקט טרם יצא לדרך: השופט קבע כי אין כל תנאי הקובע בחוק פינוי ובינוי כי יש לקבל היתר בניה לפרויקט, אלא לשון החוק קובעת כי דייר סרבן יהיה אחראי בנזיקין כלפי בעלי הדירות המסכימים לעסקה "בשל הנזק שנגרם להם עקב אי ביצוע הפרויקט" (סעיף 2(א) לחוק פינוי ובינוי). התובעים צריכים להראות כי קיימת היתכנות מעשית לפרויקט וכי לא מדובר ברעיון ערטילאי. התובעים הראו זאת בכך שבין היתר הציגו חתימות של למעלה מ-80% מדיירי המקבץ, החלטת ממשלה לפיה האיזור הוכרז כמתחם פינוי- בינוי, תב"ע המאפשרת הלכה למעשה את ביצוע ההריסה והבניה ואף פטור מהיטל השבחה.

סירוב הנתבע לחתום על הסכם פינוי-בינוי: השופט קבע כי בניגוד לטענת הנתבע, הוא מעולם לא חתם על הסכם פינוי כלשהו. אמו של הנתבע ביקשה לעבור במישרין לדירה חדשה מהדירה הישנה והיזם אשר טרם ידע מה שלבי ביצוע הפרויקט באותה עת לא נתן הסכמתו לכך. לאחר שאושרה התב"ע התברר כי הבניין בו מצויה הדירה צריך להיהרס ראשון ולכן זהו דבר שאינו אפשרי. לכן, היזם שוחח עם האם והסביר לה כי לא ניתן להעבירה ישירות לדירה החדשה. האם עצמה הסכימה לעבור לדירה זמנית בתקופת הבנייה. בנוסף, לא הוצג כל מסמך רפואי המלמד כי נבצר מהאם לעבור דירה, מסיבה פיזית או אחרת וכיום האם מטפסת 4 קומות ללא מעלית ואילו בבניין החדש היא תמוקם בקומה הראשונה או השניה עם מעלית. לאור כך, קבע השופט שמאחר וביצוע הפרויקט מחייב להרוס תחילה את הבניין שבו מצויה דירת הנתבע, ומאחר שבניינים חדשים לא צומחים יש מאין או נבנים מאבני לגו, דרישת הנתבע להעביר את אמו ישירות לדירה החדשה אינה סבירה או מעשית.

לבסוף, קבע השופט כי באיזון בין אינטרס האם ובנה לבין האינטרס של יתר עשרות בעלי הדירות במקבץ, ונוכח כלל נסיבות העניין, לא קיימת לנתבע ואמו נסיבות מיוחדות המצדיקות סירוב ולכן הסירוב בלתי סביר. הנתבע חויב לשלם לתובעים מיליון שקל, בנוסף להוצאות ושכר טרחת עו"ד של 120 אלף שקל.